לרוב המאלתרים המתחילים יש נטייה לנסות להמציא ה-כ-ל על הבמה. רחובות, פתגמים, שמות, זיכרונות. ששום פרט לא יהיה זהה למציאות. בכוח.
איך קוראים לך? מתושצח. איפה אתה גר? בקריסטו נוואדה. מה עשית אתמול? צדתי ירמוסים. במה אתה מאמין? באל הבוץ.
אך האמת היא שזו טעות להילחם בעולם האמיתי שלך. המציאות היא הנכס הכי טוב של המאלתר. כשמשתמשים בשם של מישהו שאתה מכיר יש מיד חיבור עמוק לדמות. אפילו לשם של רחוב יש מצלול אחר כשאומר אותו מישהו שבאמת גר בו. זכרון ילדות מומצא לעולם לא ישתווה לזכרון ילדות אמיתי כמו הפעם ההיא שהיינו כל המשפחה על סירה באנטליה עם עוד מלא תיירים מבוגרים ואני ואח שלי היינו הילדים היחידים וכשהגענו ללב ים קפצתי למים ומיד אחריי אח שלי עשה סלטה וכל המבוגרים מחאו לו כפיים ואני הרגשתי מזה לוזר שקפצתי רגיל.
החיבורים של העולמות האמיתיים של המאלתרים יוצרים סצינות בדיוניות לחלוטין ומאוד מצחיקות. בחלל מתחת למים בעתיד בתוך כספת במפעל כפתורים. אבל בכולן יש המון חיבורים אמיתיים למציאות.
מעבר לצחוק, החיבור לעולם הפנימי והאמיתי מאפשר לנו להרגיש בנוח עם עצמנו בכל סיטואציה. ההבנה שאני יכול להביא את עצמי, כמי שאני עם מה שיש בתוכי אל קדמת הבמה היא הרגשה משחררת שמאפשרת לנו להסיר שיפוט כלפי אחרים ויותר חשוב - להסיר שיפוטיות כלפי עצמנו.
בסדנאות שלנו אנחנו לומדים איך להרגיש בנוח עם עצמנו ועם הפרטנרים שלנו, איך להוציא את האני הכי אמיתי שלנו החוצה, להוריד שיפוטיות, להעצים את האינסטינקטיים הפנימיים שלנו ופשוט להרגיש בנוח.